את סוף השבוע פתחו רשתות החדשות ברחבי העולם, כפי שנעשה בישראל, בסיקור משמעותי של ההפגנות בירושלים ובתל אביב. ענקית החדשות רויטרס וכן עיתונים ותיקים וידועים כגון הניו-יורק טיימס, הוושינגטון טיימס, איי-בי-סי ניוז, יאהו ניוז, לה-ליברה הצרפתי, צ׳אנל ניוז אסיה, אל ג׳זירה ועוד כתבו בכותרות ובעמודים הראשיים כי הישראלים מוחים כנגד נתניהו, השחיתות שלו והכישלון בהתמודדות עם הקורונה.
בנוסף, גופי התקשורת שנמנו לעיל ואף רבים אחרים, כתבו כי מדובר באלפי ישראלים, לא ציינו האם המחאה פוליטית ולמעשה ביטאו את הלך הרוח אשר ביטאו ערוצי התקשורת בישראל המסתכם במילים - ״מדינה במחאה״. אלא שעיון בעובדות שמאחורי הטענה הכבדה לפיה החברה הישראלית נרתמה למחאה כנגד השלטון מעלה תמונה מורכבת יותר.
הנדסת תודעה?
״מדינה במחאה״ היתה הכותרת ב׳ערוץ 13׳ וכן ב׳ערוץ 12׳. בערוץ ׳כאן 11׳ נטלו על עצמם חופש יצירתי וגיוונו בניסוח, כך שהכותרת היתה ״ישראל במחאה״. לפי הדיווחים בערוצים המרכזיים מנין המפגינים נאמד באלפים, כאשר מספר אלפי בני האדם משתנה מדיווח של כתב אחד למשנהו.
התמונה העולה מתצלומים אוויריים שצולמו בשיאן של ההפגנות מציירת מציאות מעט שונה, לפיה מדובר במספר של מאות מפגינים בלבד. בכל הקשור לעדויות מהשטח, מספר גולשים ועיתונאים שיתפו את שראו בעצמם. אייבי בנימין כתב בטוויטר: ״שבע בערב כרגע בבלפור. 350 איש, מחציתם מתחת לגיל 25״. גולש בשם גיא פלד צייץ: ״אתה באמת חושב שהיו שם עשרות אלפים?! מה שאני ראיתי זה גג 1,500 - 2,000 איש, אנשי שמאל מובהקים, עוד הפגנה חסרת תועלת שלא מזיזה לאף אחד ולא תשפיע פוליטית״. עורך ׳מקור ראשון׳ חגי סגל צייץ: ״300 אנשים גג בתל אביב, 1000 גג בירושלים, ״מדינה במחאה״ עלאק״.
ברוב ערוצי החדשות העולמיים שהוזכרו לעיל לא נעשתה אבחנה בין כמות המפגינים בתל אביב לבין זו בירושלים, במטרה ליצור את הרושם שההמון הפוקד את ירושלים הוא לכל הפחות שווה בגודלו לזה בהפגנות בתל אביב.
בתקשורת הישראלית ההפגנות הירושלמיות סוקרו כבעלות היקף של מספר מאות אנשים, נתון אשר גם הוא מציג את המציאות באור בלתי מדויק. תמונה שפורסמה על ידי מארגני המחאה אל מול ביתו של רה״מ נתניהו וצולמה באחת מנקודות השיא של ההפגנה, מציגה כמות שאינה מגיעה אף ל-100 איש.
למעשה, גם אם מדובר ב-2,000 מפגינים, אחוזם ביחס לאוכלוסיית ישראל נכון להיום (8.88 מיליון) יהיה 0.02 אחוז, שיעור שרחוק מלהצדיק את הכותרת ׳מדינה במחאה׳. נעם סלע, יועץ אסטרטגי במשרדים ממשלתיים שונים הסביר את הפער בין כמות המפגינים עליהם דיווחו ערוצי התקשורת לבין כמות המפגינים שנכחה בפועל. בעיניו, מדובר בסיקור מגמתי בעל מטרה ברורה, אותה מכנה ׳הנדסת תודעה׳.
ח״כ בצלאל סמוטריץ, בעל עמדה פוליטית ברורה אך אדם בעל ניסיון לא מועט בשתתפות וארגון הפגנות, ציין כי בהפגנות ימין בהן השתתף במהלך השנים בהן נכחו עשרות אלפי אנשים, הסיקור בתקשורת היה דל הרבה יותר ו״יבש״. ההסבר לדבריו של סמטוריץ׳, ״התקשורת הישראלית היתה ונשארה שמאלנית, מוטה ומגוייסת."
על הפרסום של ח״כ סמוטריץ, הגיב אחד הגולשים בפרסום סרטון בו נראה שוטר משתמש בכלי דמוי מגבר לפיזור המפגינים.
הסרטון שמציג את השימוש בכלי זה עורר את זעמם של ישראלים רבים ברשתות החברתיות שלא הבינו מדוע הפגנות של יוצאי העדה האתיופית נענות באלות ורימוני עשן, הפגנות של האוכלוסיה החרדית נענות בשימוש במכתזית ובנוזל ״בואש״ אך ההפגנות הנוכחיות נענות על ידי ״צליל קצת מעצבן״. ״אם זה היה אתיופים הם היו מפרקים אותנו״, אמר אזרח יוצא העדה האתיופית כשהתפרץ לראיון עם קצין משטרה בכיר, והמשיך: ״תראה איך הם מתייחסים אליהם בעדינות, ביפה. תראה איך השוטרים לבושים, בלי אפודים, בלי אלות״.
בסוף הסרטון תועד אחד המפגינים כשהוא מפיל לקרקע את המכשיר המשטרתי וככל הנראה מביא לשבירתו, ומיד לאחר מכן בורח ונעלם לתוך קהל המפגינים כשהם מגוננים עליו ועוזרים לו להסתתר על מנת שלא לאפשר למשטרה לעצור אותו.
הפגנה א-פוליטית?
שלטים רבים שהונפו על ידי המפגינים כלל לא עסקו במצב הכלכלי של המשק או במדיניות ההתמודדות של רה״מ נתניהו עם הקורונה. כפי שתועד על ידי גולשים רבים שנכחו בהפגנות בפועל, מחאה זו לבשה גוון פוליטי ניכר שכלל הנפת מספר דגלי אש״ף וגלש אף לנושאים כגון ״הכיבוש״, ״רק לא ביבי״ ועוד.
אחד מ״אורחי הכבוד״ שתוכננו להשתתף באחת מהמחאות היה הזמר ׳מוקי׳, אשר על הופעתו במהלך המחאה דאגו להודיע ולהתריע מארגני ההפגנה ושיווקו זאת לציבור כך שכביכול הזמר המפורסם תומך אף הוא במטרות של מחאותיהם. אלא שכאשר הגיע מוקי למקום ההפגנה ונחשף לאופיה הלכה למעשה, נראה כי הבין שהיא אינה עוד מחאה אשר על מטרותיה נמנה אף הוא. כשהגיע תורו לעלות לבמה, הוא הסתובב בזעם כשהוא צועק: ״לא! לא! לא! זה חארטה!״.
בפוסט שכתב בפייסבוק פירט מוקי על התקרית והסביר מדוע עזב בצורה כה דרמטית: ״נתקלתי במפגן של שנאה שמכוון באופן אישי אך ורק אל מול ראש הממשלה ובני משפחתו״. בנוסף כתב הזמר כי: ״אני מאמין בכל ליבי ששנאה כמו שראיתי היום לא תוביל אותנו כחברה, כעם וכמדינה לשום מקום טוב״.
חופש ההפגנה ומשמעת קורונה
כתב ׳כאן 11׳ זאב קם כתב על המחאה: ״ושוב זה קורה. רבים מסתובבים בלי מסיכות, לא שומרים מרחק, מתקהלים בקבוצות גדולות ומצפצפים על ההנחיות. חופש ההפגנה זה לא חופש ההפקרות. מסיבות ההדבקה ההמוניות האלו לא יוכלו להימשך בצורה הזו. אם סוגרים מועדוני כושר, מסעדות, בתי ספר ובתי כנסת. גם את ההפגנות יצטרכו להגביל״. קם אף הוסיף וציין כי בעיניו: ״הבריאות חשובה יותר״, עובדה שנדמה כי מאות המפגינים שכחו.
העיתונאי אלדד בק הסביר כי הוא מזהה מספר נקודות השקה בין המחאות בישראל לבין מחאות ה-BDS. ״הדימיון בין שיטות הפעולה של ״מחאת האנרכיסטים״ העכשווית בישראל וה-BDS מדהים: מציפים את השטח בשקרים במטרה לייצר דיאבוליזציה של אובייקט השנאה; מייצרים תיבת תהודה פנימית שבת השקרים, שהופכים למציאות וירטואלית, מגבירים את השכנוע שחייבים להפעיל אלימות, כדי להיפטר מאובייקט השנה מפעילים אלימות ומאשימים את אובייקט השנאה בהפעלת אלימות. מעניין, אם יש קשר כלשהו בין שתי התופעות, שמטרתן אחת: הרס וחורבן ישראל״.
בנוסף הסביר ישראל כי המשטרה ושלטון החוק בישראל נוהגים ברכות בלתי מידתית כלפיי המפגינים בכל הקשור לקרבה לביתו של ראש הממשלה. ״בוריס ג׳ונסון גר סמוך למשרד רה״מ בלונדון. רחוב דאונינג סגור לתנועה חופשית. הפגנות יכולות להתקיים רק במרחק ממעונו של רה״מ. עמנואל מקרון גר בארמון האליזה. בכל האיזור הסמוך אין אפשרות להפגין. כש״האפודים הצהובים״ ניסו להתקרב לארמון, המשטרה הצרפתית הראתה להם היטב את הגבולות. טראמפ גר, גם, באגף פרטי בבית הלבן. אמנם מול הבית הלבן מתקיימות הפגנות, אך בינם לנשיא מפריד מרחב עצום. מרקל גרה בדירה מושכרת.. יש בכניסה שני שוטרים. גם כשהמחאה הציבורית נגד מרקל הייתה בשיאה בימי ״משבר הפליטים״, שונאיה לא העלו על דעתם להפגין מול דירתה.
בק מסכם שזאת משתי סיבות. הראשונה היא שלראשי הממשלות מגיעה פרטיות בחייהם האישיים, ואף כי לעיתים עלולה להישקף סכנה לביטחותם של מנהיגים אלו. בק מסכם: ״המשטרה צריכה לאסור כל הפגנה שהיא ליד מעון רה״מ, בעד או נגד״.
אתנחתא קומית
אמנם, היו גם כאלו שהתייחסו להפגנות באופן הומוריסטי יותר. הקריקטוריסט והמאייר אור רייכרט הגיב באופן שכזה לסוגיית כמות המפגינים וסיקורם בתקשורת.
גם עיתונאי ׳מקור ראשון׳ אריאל שנבל בחר לגעת בסוגיה זו בצורה של הומור, בדגש על הפרופורציות, או היעדרן, בכל הקשור לסיקור ההפגנות.
היה ראשון להגיב!